כשהזמן חולף והפגיעה מתעצמת – שאלת ההתיישנות בתביעות נפשיות

מתי האיחור אינו סוף הדרך המשפטית

התיישנות תביעה נגד משרד הביטחון פוסט טראומה מעוררת חשש עמוק בקרב נפגעים רבים, אשר פונים לראשונה למימוש זכויותיהם שנים לאחר סיום השירות. אופייה הייחודי של פגיעה נפשית, ובפרט פוסט טראומה, גורם לכך שבמקרים רבים התסמינים אינם מתגלים במלוא עוצמתם בסמוך לאירוע, אלא מתפתחים באיטיות לאורך זמן. חלק מהנפגעים מצליחים לתפקד לכאורה במשך שנים, תחת הדחקה מתמשכת או הסתגלות זמנית, עד שמגיעה החמרה משמעותית שמובילה לפגיעה קשה בעבודה, בזוגיות ובתפקוד הכללי.

בשלב זה מתעוררת השאלה מתי מתחיל למעשה “מרוץ ההתיישנות” – האם ממועד השחרור, ממועד האירוע הטראומטי, ממועד הופעת התסמינים הראשונים או ממועד קבלת אבחנה רפואית רשמית. הדין אינו קובע תשובה אחידה לכל המקרים, אלא מחייב בחינה פרטנית של נסיבות כל נפגע: מתי החלה הפגיעה להתבטא בפועל, מתי ניתנה אבחנה מקצועית, ומה הייתה יכולתו המעשית של הנפגע לפעול בשנים הראשונות שלאחר השירות.

נפגעים רבים אינם פונים בזמן לא מתוך זלזול בזכויותיהם, אלא בשל מצבם הנפשי עצמו: קושי בהכרה במחלה, בושה, חשש מסטיגמה, הימנעות מטיפול, חוסר אמון במערכות, ולעיתים אף חוסר תפקוד בסיסי. גורמים אלו נבחנים כיום בגישה מורכבת וזהירה יותר מבעבר, מתוך הכרה בכך שפגיעה נפשית אינה דומה לפגיעה גופנית גלויה, וכי עצם המחלה עלול לשבש את היכולת לפעול באופן רציף ומודע למימוש זכויות.

בנוסף, לא אחת מתברר כי בשנים הראשונות לאחר השירות הופיעו תסמינים “קלים” בלבד, שלא הצדיקו בעיני הנפגע פנייה להליך משפטי, אך עם השנים חלה החמרה הדרגתית שהובילה להתפרצות מלאה של התסמונת. במצבים כאלה, מועד גיבוש הנזק – ולא מועד האירוע המקורי – עשוי לשמש נקודת מוצא לבחינת טענת ההתיישנות.

שיקולים מרכזיים בבחינת טענת ההתיישנות

• מועד הופעת התסמינים בפועל לעומת מועד האבחון הרשמי.
• קיומו של תיעוד רפואי רציף לאורך השנים.
• השאלה האם מצבו הנפשי של הנפגע מנע ממנו לפעול בזמן אמת.
• מידת ההחמרה לאורך השנים וההשפעה על התפקוד הכללי.
• פעולות שנעשו בעבר מול גורמים רפואיים או מנהליים.
• איזון בין אינטרס הסופיות הדיונית לבין זכויות הנפגע.
• השפעת חלוף הזמן על היכולת להוכיח קשר סיבתי.
• משקלן של חוות דעת רפואיות עדכניות אל מול תיעוד ישן.
• האופן שבו נבחנת התיישנות תביעת משרד הביטחון בהליכים מנהליים ומשפטיים.

לסיכומו של דבר – ההתיישנות אינה מחסום אוטומטי

שאלת ההתיישנות בתביעות נפשיות מול משרד הביטחון אינה טכנית בלבד, אלא משלבת היבטים רפואיים, תפקודיים ומשפטיים גם יחד. פוסט טראומה היא פגיעה מתמשכת, מתפתחת ודינמית, שלעיתים מתגלה באיחור ניכר, ולכן לא ניתן לבחון את שאלת המועדים במנותק מהשפעותיה על חייו של הנפגע לאורך השנים. במצבים מתאימים, גם תביעה שמוגשת לאחר זמן רב עשויה להיבחן לגופה אם ניתן להראות כי האיחור נבע מן הפגיעה עצמה ולא מהזנחה מודעת של הזכויות.

לפיכך, אין מקום להנחה מוקדמת כי “כבר מאוחר מדי לפעול”. כל מקרה מחייב בדיקה משפטית פרטנית של נסיבות השירות, מהלך הפגיעה, אופן ההתנהלות הרפואית לאורך השנים, והיכולת המעשית של הנפגע לפעול בשלב מוקדם יותר. במקרים לא מעטים, בחינה מדויקת של נתונים אלה היא שתקבע אם מחסום הזמן ייוותר בעינו – או שיוסר לטובת בירור מהותי של הזכאות.

לפרטים נוספים בקרו באתר של עורך דין אורי צפורי או בטלפון:📞 050-7706701