כשהנפש מאותתת – והרישום הרפואי עוד שותק

תסמיני פוסט טראומה והמשקל הראייתי שלהם בתביעות מול משרד הביטחון

פוסט טראומה מהצבא תסמינים אינם תמיד מתפרצים בעוצמה מיד לאחר האירוע הטראומטי. אצל רבים מהנפגעים, הסימנים הראשונים מופיעים בהדרגה: הפרעות שינה, דריכות יתר, עצבנות, הסתגרות, קשיי ריכוז ולעיתים גם תסמינים גופניים לא מוסברים. בשלב זה, לא פעם, החייל או איש הקבע עדיין מתפקד, ממשיך לשרת, ואינו פונה לטיפול ממוסד. דווקא הפער הזה – בין הופעת התסמינים לבין התיעוד הרפואי – הופך בהמשך לאחד האתגרים הקשים ביותר בהוכחת התביעה מול משרד הביטחון.

מבחינה משפטית, אין דרישה שהתסמינים יתועדו “ביום האירוע”. הפסיקה הכירה בכך שפוסט טראומה היא הפרעה שמתפתחת לעיתים באיחור, אך עדיין נדרש לבסס תשתית ראייתית עקבית שמחברת בין השירות לבין הפגיעה. ללא תיעוד, מתעוררות שאלות בדבר מהימנות הזיכרון, קיומם של גורמים חיצוניים והשפעתם של אירועים אזרחיים מאוחרים.

תסמינים שכיחים והקושי להגדיר את נקודת ההתחלה

בקרב נפגעי שירות ניתן לזהות תבניות תסמינים חוזרות:

• סיוטים חוזרים והפרעות שינה
• דריכות קיצונית ותגובות בהלה
• הימנעות מגירויים המזכירים את השירות
• הסתגרות חברתית וניתוק רגשי
• דיכאון, חרדה, התפרצויות זעם
• ירידה בתפקוד תעסוקתי

למרות אופיים המובהק של תסמינים אלה, רבים מהנפגעים אינם פונים מיידית לאבחון פסיכיאטרי. לעיתים מדובר בבושה, באי־הכרה במצב, ולעיתים בחשש מהשלכות השירותיות. מבחינת תביעות משרד הביטחון, מצב זה יוצר פער ראייתי: התסמינים קיימים, אך אינם מגובים ברישום רפואי סמוך לאירועים.

כיצד מגשרים על פערי תיעוד

כאשר התיעוד הרפואי חסר בשנים הראשונות, אין בכך בהכרח כדי לשלול את התביעה. ניתן לבנות רצף ראייתי באמצעות:

• חוות דעת פסיכיאטרית המבוססת על אנמנזה מפורטת
• תצהירי מפקדים או חברים לשירות
• תיעוד אזרחי מוקדם (רופאי משפחה, קופות חולים)
• רישום תרופתי עקבי לאורך השנים
• מסמכים תעסוקתיים המעידים על ירידה בתפקוד

הפסיקה קבעה כי גם תיעוד עקיף יכול להספיק, כל עוד הוא יוצר תמונה כרונולוגית הגיונית המעידה על התפתחות ההפרעה בעקבות השירות. עם זאת, ככל שהפערים גדולים יותר – כך גובר הצורך בחוות דעת רפואית חזקה ומנומקת.

תסמינים לעומת תפקוד – ההבחנה הקריטית

טעות נפוצה היא להתמקד רק בעצם קיום התסמינים. מבחינה משפטית, לא די להראות שהנפגע סובל מחרדות או סיוטים. יש להוכיח את ההשפעה התפקודית של התסמינים: פגיעה בכושר עבודה, בזוגיות, בתפקוד ההורי, ביכולת לנהל שגרה תקינה.

ועדות רפואיות רבות נותנות משקל גבוה לשאלה האם הנפגע עובד, לומד, מקיים חיי משפחה תקינים. נפגע שמתפקד כלפי חוץ, אך סובל קשות מבפנים, עלול להיתקל בקביעת נכות נמוכה אם אינו מציג תמונה מלאה של ההשפעה על חייו בפועל.

הקשר בין תסמינים לבין שאלת הקשר הסיבתי

הוכחת הקשר הסיבתי אינה נבחנת רק לפי האירוע הטראומטי עצמו, אלא לפי רצף התסמינים לאחריו. ככל שניתן להראות סמיכות זמנים יחסית בין השירות לבין שינויי ההתנהגות, כך מתחזק הטיעון לקשר סיבתי. מנגד, הופעת תסמינים שנים רבות לאחר השחרור מחייבת ניתוח עמוק יותר של מנגנון ההתפתחות.

בתי המשפט הדגישו כי אין לדרוש “טראומה רגעית” בלבד, אלא ניתן להכיר גם בפוסט טראומה מצטברת, הנובעת מחשיפה מתמשכת למצבי לחץ, כוננות, סכנה ומראות קשים לאורך השירות.

לסיכומו של דבר

תסמיני פוסט טראומה אינם רק תופעה רפואית – הם תשתית ראייתית להליך משפטי מורכב מול משרד הביטחון. הפער שבין הופעת התסמינים לבין התיעוד הרשמי הוא אתגר מוכר, אך אינו סוף פסוק. באמצעות בנייה נכונה של התיק, שילוב חוות דעת מקצועיות ותיעוד עקיף, ניתן לגשר על פערים אלו ולהוכיח את הקשר לשירות.

ניהול תביעה על בסיס תסמינים בלבד, ללא תשתית תפקודית וללא רצף ראייתי, עלול להביא לקביעה חלקית בלבד או לדחייה. לעומת זאת, הצגת תמונה מלאה, רפואית ותפקודית כאחד, עשויה להוביל להכרה משמעותית בזכויות.

לבדיקת תסמינים, בחינת רצף ראייתי והערכת סיכויי תביעה פנו לעו"ד אורי צפוריאו בטלפון: 📞 050-7706701