כשהנפש נפגעת – והשעון המשפטי מתקתק אחרת

מה מלמד פסק הדין רע״א 825-22 על התיישנות בתביעות פוסט טראומה

התיישנות תביעה נגד משרד הביטחון פוסט טראומה היא אחד הנושאים המורכבים והרגישים ביותר בדיני נכי צה״ל. בניגוד לפגיעות גופניות, שבהן מועד הפגיעה והנזק לרוב ברורים ומיידיים, פגיעות נפשיות – ובעיקר פוסט טראומה – מתאפיינות בהתפרצות מאוחרת, בהכחשה ממושכת ולעיתים בהימנעות מוחלטת מפנייה לטיפול במשך שנים. פסק הדין שניתן ב־רע״א 825-22 מחדד את האופן שבו יש לבחון את מרוץ ההתיישנות כאשר מדובר בפגיעות נפשיות עמוקות.

באותו מקרה נדונה תביעתו של לוחם עבר אשר השתתף באירועים מבצעיים קשים בשירותו. במשך שנים ארוכות הוא נמנע מפנייה לאבחון פסיכיאטרי מסודר, ורק לאחר הידרדרות תפקודית משמעותית, קריסת מערכות משפחתיות ותעסוקתיות, אובחן כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. כאשר פנה למשרד הביטחון בבקשה להכרה בנכות, נדחתה תביעתו בטענה שהתיישנה, מאחר שחלפו שנים רבות ממועד האירועים המבצעיים.

עמדת בית המשפט – התיישנות בפגיעות נפשיות אינה דומה לפגיעה גופנית

בית המשפט העליון קבע ברע״א 825-22 עיקרון חשוב: אין לבחון את מרוץ ההתיישנות בפוסט טראומה לפי נקודת הזמן של האירוע המבצעי בלבד. יש לבחון מתי נתגבש הנזק המשפטי המוכר, כלומר – מתי ניתן היה לראשונה לאבחן בצורה סבירה את ההפרעה ולהבין את השלכותיה התפקודיות.

נקבע כי בפגיעות נפשיות קשות, עצם המחלה עלולה למנוע מן הנפגע את היכולת לפעול בזמן למימוש זכויותיו. פחד, הכחשה, בושה ופגיעה בכושר השיפוט – כולם תסמינים מוכרים של פוסט טראומה. לכן, החלת כללי התיישנות נוקשים עלולה להביא לתוצאה בלתי צודקת.

עוד הודגש כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו: רצף טיפולי, מועד האבחון הרשמי, תיעוד רפואי, ועדויות מהסביבה הקרובה על תפקודו של הנפגע לאורך השנים.

ההבחנה בין “אירוע ישן” לבין “נזק מתגבש”

אחד החידודים המרכזיים מפסק הדין הוא ההפרדה בין:

• מועד האירוע הטראומטי – שלעיתים התרחש לפני שנים רבות.
• מועד התגבשות הנזק המשפטי – שבו הפגיעה הנפשית הפכה למצב רפואי ברור, מתועד ובעל השלכות תפקודיות מובהקות.

כאשר הנזק מתגבש רק בשלב מאוחר, ייתכן שמרוץ ההתיישנות ייספר מאותו מועד – ולא ממועד האירוע המקורי. הבחנה זו קריטית במיוחד בתביעות פוסט טראומה, שבהן הפער בין האירוע לבין הקריסה הנפשית עשוי להיות ארוך מאוד.

המשמעות המעשית לנפגעים שתביעתם נדחתה

רבים מן הלוחמים והנפגעים שנדחו בעבר בטענת התיישנות, עשויים לגלות כי דווקא פסק הדין רע״א 825-22 פותח בפניהם פתח משמעותי לבחינה מחודשת של מצבם. דחייה טכנית בשל חלוף הזמן אינה תמיד סוף פסוק. במקרים המתאימים ניתן לערער, לבקש בחינה מחודשת, או אף להגיש תביעה חדשה המבוססת על מועד אבחון מאוחר והתפתחות מתועדת של הפגיעה.

יחד עם זאת, אין מדובר ב”כרטיס חופשי” לעקיפת דיני ההתיישנות. על הנפגע להציג תיעוד ברור, רצף טיפולי סביר והסבר מניח את הדעת לפער בין האירוע לבין הפנייה.

תפקיד הייעוץ המשפטי בשאלת ההתיישנות

כאן יש חשיבות מכרעת לליווי של עורך דין נגד משרד הביטחון הבקיא בפסיקה העדכנית. טעות בניתוח מועד תחילת מרוץ ההתיישנות עלולה להביא לדחייה סופית שאינה ניתנת לתיקון. נדרש שילוב מדויק בין חוות דעת פסיכיאטרית, תיעוד רפואי והצגת תמונת חיים מלאה של הנפגע לאורך השנים.

לסיכומו של דבר

רע״א 825-22 משנה את נקודת האיזון בין כללי ההתיישנות לבין ההגנה על נפגעי פוסט טראומה. בפגיעות נפשיות, הזמן אינו נמדד רק בשנים קלנדריות – אלא גם בהתפתחות המחלה ובכושר של הנפגע לפעול. כאשר נגרמת פגיעה עמוקה המאובחנת באיחור, הדין מאפשר לעיתים לפתוח את שערי ההכרה גם לאחר שנים רבות.

מומלץ לפנות לעורך דין מומחה בתחום לבחינת טענת התיישנות, ניתוח סיכויי תביעה מאוחרת וליווי בהליך מול משרד הביטחון או לייעוץ טלפוני: 050-7706701