כשהפגיעה מתגלה באיחור

שאלת ההתיישנות בפוסט טראומה על פי רע״א 825-22

אחת הסוגיות המורכבות ביותר בתחום תביעת משרד הביטחון פוסט טראומה היא שאלת ההתיישנות. בניגוד לפגיעות גופניות מיידיות, שבהן הפגיעה ברורה בזמן ובמקום, פוסט טראומה היא פגיעה נפשית שמתפתחת לעיתים בהדרגה, וללא “רגע פגיעה” חד-משמעי. מצב זה יוצר מתח מתמיד בין המועדים הקבועים בדין לבין המציאות הרפואית בפועל. פסק הדין רע״א 825-22 מהווה אבן דרך חשובה בהבנת האופן שבו יש לבחון התיישנות תביעה נגד משרד הביטחון פוסט טראומה.

במקרה שנדון, המערער שירת בשירות קרבי ונחשף לאורך תקופת שירותו לאירועים קשים ומתמשכים. עם שחרורו, הוא התקשה לתפקד באופן מלא, אך רק שנים מאוחר יותר פנה לאבחון פסיכיאטרי מסודר, ואז אובחן כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. תביעתו הוגשה באיחור ניכר ביחס למועד השחרור, ומשרד הביטחון טען להתיישנות.

המחלוקת המשפטית המרכזית נסבה סביב השאלה: מתי “נולדת” עילת התביעה בפוסט טראומה – במועד האירועים עצמם, במועד השחרור, או במועד שבו ניתנת לראשונה אבחנה רפואית ברורה?

עמדת בית המשפט העליון – לא מועד האירוע הוא הקובע תמיד

בפסק הדין רע״א 825-22 קבע בית המשפט העליון עיקרון חשוב: בפגיעות נפשיות מסוג פוסט טראומה אין לקבוע באופן אוטומטי כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום האירוע או ביום השחרור. יש לבחון מתי נתגבשה בפועל ידיעה ממשית על קיום הפגיעה ועל הקשר הסיבתי בינה לבין השירות.

בית המשפט הדגיש כי פוסט טראומה אינה דומה לשבר בעצם או לפגיעה חבלתית מיידית. מדובר בהפרעה שעלולה להתפתח באיטיות, ולעיתים החייל עצמו אינו מודע למה שמתרחש בנפשו. במצבים כאלה, קביעה טכנית של התיישנות עלולה לחסום תביעות מוצדקות רק בשל מאפייניה הייחודיים של הפגיעה.

עם זאת, העליון הבהיר כי אין מדובר ב”פטור מהתיישנות”. עדיין יש לבחון האם בשלב מסוים החזיק הנפגע בידע או ביכולת סבירה לדעת על מצבו ועל קשרו לשירות, ואם מרגע זה השתהה מעבר למותר בדין.

המשמעות המעשית לנפגעי פוסט טראומה

פסק הדין מלמד כי בתביעות פוסט טראומה יש להבחין בין כמה נקודות זמן אפשריות:

• מועד החשיפה לאירועים הטראומטיים
• מועד הופעת התסמינים הראשוניים
• מועד הפנייה הראשונה לטיפול
• מועד האבחון הפסיכיאטרי
• מועד הגשת התביעה בפועל

בפועל, רק שילוב של כל הנתונים האלו מאפשר לקבוע היכן מתחיל מרוץ ההתיישנות. נפגע שפנה לטיפול במשך שנים אך לא קיבל אבחנה ברורה – עשוי להיחשב כמי שלא “ידע” על קיום נכותו במובן המשפטי. לעומתו, נפגע שקיבל אבחנה ברורה, אך המתין שנים להגיש תביעה ללא טעם מיוחד – עלול להיתקל בטענת התיישנות מוצדקת.

ההבדל בין התיישנות לבין עיכוב לגיטימי

אחת הטעויות הרווחות היא ההנחה שכל תביעה מאוחרת דינה להידחות. פסק הדין מבהיר כי יש להבחין בין איחור לגיטימי הנובע ממאפייני הפגיעה הנפשית, לבין השתהות בלתי מוסברת. בתי המשפט נוטים לגלות גמישות כאשר מוכח כי עצם הפגיעה הנפשית היא שמנעה מהנפגע להבין את מצבו, לתפקד או לפנות בזמן לערכאות.

עם זאת, הגמישות אינה מוחלטת. גם נפגעי פוסט טראומה נדרשים להראות רצף טיפולי, התנהלות סבירה וניסיון כן להתמודד עם מצבם, ולא ניתן להסתמך רק על טענת קושי נפשי כטיעון כללי.

חשיבות הליווי המשפטי בשאלת ההתיישנות

בשל המורכבות הרבה, שאלת ההתיישנות היא אחת מנקודות הסיכון הגבוהות ביותר בכל תביעת משרד הביטחון פוסט טראומה. ניתוח שגוי של מועדי הידיעה עלול להביא לדחיית תביעה גם כאשר קיימת פגיעה קשה ומוכחת.

ליווי משפטי מקצועי נדרש כבר בשלב הבחינה הראשונית, כדי למפות את ציר הזמן הרפואי והעובדתי, לזהות את נקודת הידע המשפטית, ולהעריך האם קיימת בעיית התיישנות – ואם כן, כיצד ניתן להתמודד עמה בטיעון מבוסס.

לסיכומו של דבר

רע״א 825-22 מחדד כי בפוסט טראומה אין לקבוע את מרוץ ההתיישנות באופן אוטומטי לפי מועד האירועים או השחרור. יש לבחון את מועד התגבשות הידיעה על הפגיעה ועל הקשר לשירות, תוך רגישות למאפייניה של ההפרעה הנפשית. עם זאת, גם בתחום זה נדרש איזון בין הגנה על נפגעים לבין עקרון הסופיות והוודאות המשפטית.

לבדיקת שאלת ההתיישנות, ניתוח ציר הזמן הרפואי והערכת סיכויי תביעה: 📞 050-7706701

אפשר לבקר באתר של עורך דין אורי צפורי, מומחה בתחום, ולהתרשם מגישה משפטית מקצועית.