גבולות האחריות של מערכת הרפואה הצבאית
כיצד נבחנת אחריות בגין טיפול רפואי שגוי לחיילים
תביעת רשלנות רפואית בצבא מעמידה במרכז הדיון את שאלת אחריותה של מערכת הרפואה הצבאית כלפי החייל המטופל, ואת היקף החובות המוטלות על רופאים וצוותים רפואיים הפועלים במסגרת צבאית. מבחינה עקרונית, חובת הזהירות החלה על רופאים בצה"ל זהה לזו החלה על רופאים במערכת האזרחית, הן ברמת האבחון, הן במתן הטיפול והן במעקב אחר מצבו של המטופל. עם זאת, תנאי השירות הצבאיים – הכוללים עומסי עבודה כבדים, תנאי שטח משתנים, אילוצים מבצעיים, זמינות חלקית של אמצעים רפואיים והיררכיה פיקודית – יוצרים מורכבות ייחודית בבחינת סבירות ההתנהלות הרפואית.
בתי המשפט אינם בוחנים את התוצאה הרפואית בלבד, אלא את אופן קבלת ההחלטות בזמן אמת. השאלה המרכזית היא האם הצוות הרפואי פעל כפי שרופא סביר, בעל הכשרה דומה, היה פועל בנסיבות דומות. גם כאשר נגרם נזק חמור ואף בלתי הפיך, אין בכך כשלעצמו כדי להוכיח קיומה של רשלנות, אם יוכח שהטיפול שניתן היה בגדר הסטנדרט המקצועי המקובל בתנאים הנתונים. מנגד, סטייה מהותית מהפרקטיקה הרפואית הסבירה, מחדל בביצוע בדיקות חיוניות או התעלמות מתסמינים ברורים – עשויים להקים תשתית משפטית לחבות.
מן הפרקטיקה עולה כי לא אחת מקרים הנראים לכאורה כרשלנות מובהקת מתבררים בדיעבד כסיבוך רפואי מוכר או כהתפתחות שאינה ניתנת למניעה. לעומת זאת, קיימים גם מקרים שבהם מחדלים בסיסיים, כגון אי הפניה לבדיקת הדמיה, הימנעות מבירור מעמיק של תלונות חוזרות או שחרור שגוי מאשפוז, הם שגרמו במישרין לנכות קשה או לפגיעה תפקודית מתמשכת.
אבני הבוחן להכרעה בשאלת האחריות
בבחינת קיומה של אחריות משפטית בגין טיפול רפואי במסגרת צבאית, נבדקים מספר רכיבים מהותיים:
• סבירות ומקצועיות הליך האבחון שבוצע בפועל.
• ביצוע בדיקות בסיסיות שהיה מצופה לבצע בנסיבות העניין.
• היקף המידע שעמד בפני הרופא בעת קבלת ההחלטה.
• תקינות המעקב הרפואי והתגובה לשינויים במצב החייל.
• השפעת העיכוב במתן טיפול על החמרת הנזק.
• ההבחנה בין רשלנות רפואית צבאית לבין סיבוך רפואי לגיטימי שאינו בר-מניעה.
• קיומו של קשר סיבתי ברור בין המחדל הנטען לבין הנזק שנגרם.
• בחינת המסלול המשפטי המתאים – שיקומי או נזיקי.
בחינה זו מחייבת עיון מעמיק בתיעוד הרפואי הצבאי, קבלת חוות דעת רפואיות בלתי תלויות וניתוח משפטי מדוקדק של נסיבות המקרה.
סיכום
מערכת הבריאות הצבאית פועלת בתנאים ייחודיים, אך אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני ביקורת משפטית מקום בו מתגלה פגיעה חמורה בחובת הזהירות כלפי החייל המטופל.
לסיכומו של דבר, אחריות רפואית מתקיימת גם במסגרת צבאית, וניתן לבחון אותה בהתאם לאמות המידה המקובלות בדין. כאשר מתגלה כי חייל ניזוק עקב אבחון שגוי, טיפול בלתי סביר או מחדל מהותי – קיימת עילה לבחינת אחריות משפטית מלאה. יחד עם זאת, במרבית המקרים המסלול השיקומי לפי חוק הנכים מהווה את המענה המרכזי והיציב ביותר לצרכיו של הנפגע ולעתידו הכלכלי והרפואי. ההליך הנזיקי האזרחי שמור למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימים רכיבים מובהקים של התרשלות חמורה וקשר סיבתי ברור.
הבחירה בין המסלולים משפיעה באופן ישיר על היקף הזכויות, אופי הסיוע השיקומי ואפשרויות הפיצוי, ולכן נדרשת בחינה מקצועית, זהירה ומבוססת של כל מקרה לגופו, תוך שילוב בין ידע רפואי, משפטי וצבאי ולכן מומלץ לפנות לעורך דין אורי צפורי מומחה בתחום.
