התיישנות תביעה נגד משרד הביטחון בפוסט טראומה – כשהפגיעה מתגלה שנים אחרי השירות

למה אבחון מאוחר בפוסט טראומה אינו סוף פסוק משפטי

פוסט טראומה היא מן הפגיעות הנפשיות המורכבות ביותר במישור הרפואי והמשפטי. מדובר בפגיעה שעלולה להתפרץ זמן רב לאחר האירוע הטראומטי עצמו, לעיתים אף שנים לאחר השחרור מן השירות. בשל מאפיין זה, רבים מהנפגעים נתקלים בטענת התיישנות תביעה נגד משרד הביטחון פוסט טראומה, שעה שהם פונים לראשונה בבקשה להכרה. אלא שהדין אינו מתייחס לפוסט טראומה ככל מחלה רגילה, אלא כמצב נפשי בעל מאפיינים ייחודיים המחייבים בחינה פרטנית וזהירה של מועד ההתפרצות, היכולת לתפקד, והיכולת לפעול משפטית.

בניגוד לפגיעות גופניות שניתן לאתרן בזמן אמת באמצעות בדיקות, פוסט טראומה מתאפיינת בהתפתחות הדרגתית, בהכחשה נפשית, ובניסיון “להמשיך הלאה” למרות ההחמרה. במקרים רבים רק לאחר קריסה תפקודית מתגלה התמונה המלאה. לכן, טענה גורפת של התיישנות אינה משקפת בהכרח את המציאות הרפואית או המשפטית.

פוסט טראומה מהצבא – תסמינים שמופיעים באיחור משמעותי

לא מעט לוחמים ואנשי כוחות הביטחון חווים פוסט טראומה מהצבא תסמינים רק בשלב מאוחר של חייהם האזרחיים:
הפרעות שינה קשות, התקפי חרדה, פלשבקים, דריכות יתר, הסתגרות חברתית, התפרצויות זעם, קושי בשמירה על זוגיות ותפקוד תעסוקתי לקוי. במשך שנים הם מתפקדים “על הקצה”, ללא אבחנה מסודרת, לעיתים תוך שימוש בהדחקה, עבודה אינטנסיבית או טיפול עצמי לא פורמלי.

דווקא מאפיין זה יוצר את הקושי המשפטי: מבחינת לוחות הזמנים הפורמליים, חלפו לעיתים שנים רבות מאז תום השירות. אולם מבחינת המצב הנפשי – רק עתה מתגבש אבחון רפואי מבוסס, ורק עתה מתברר הקשר האמיתי בין הפגיעה לבין האירועים שחוו בשירות.

כיצד בוחנים טענת התיישנות בפגיעות נפשיות

בתי המשפט אינם בוחנים את שאלת ההתיישנות בפוסט טראומה באופן טכני בלבד. נקודת המוצא היא כי מדובר בפגיעה העלולה לשלול מהנפגע, הלכה למעשה, את היכולת לפעול בזמן אמת למימוש זכויותיו. לכן נבחנים בין היתר:

• מתי הופיעו התסמינים הראשונים בפועל, ולא רק מתי התרחש האירוע.
• האם הייתה החמרה הדרגתית או קריסה פתאומית.
• מתי ניתן לראשונה אבחון פסיכיאטרי מסודר.
• מה הייתה רמת התפקוד של הנפגע בשנים שחלפו.
• האם הוגשו פניות ספורדיות בעבר שנדחו או לא נוסחו נכון.

כאשר מוכח שמצבו הנפשי של התובע פגע באופן ממשי ביכולתו לפעול, בתי המשפט עשויים להכיר באיחור כהתנהלות סבירה בנסיבות העניין, ולא כחסם מוחלט.

הטעויות הנפוצות שמובילות לדחייה מיותרת

במקרים רבים הדחייה אינה נובעת מהתיישנות כשלעצמה, אלא מטעויות באופן הצגת התיק, ובהן:

• היעדר רצף טיפולי ברור.
• הסתפקות באבחון כללי ללא קביעת מועד תחילת מחלה.
• היעדר תיעוד בדבר תפקוד לקוי מתמשך.
• הצגה חלקית של התסמינים והשלכותיהם.
• בלבול בין תגובות דחק חולפות לבין פוסט טראומה כרונית.

הצגת התיק בצורה בלתי מדויקת עלולה לגרום לכך שטענת ההתיישנות תצליח, גם במקום שבו ניתן היה להתגבר עליה משפטית.

סיכום: גם לאחר שנים – ייתכן שקיימת זכאות מלאה

התיישנות בפוסט טראומה אינה מחסום אוטומטי ואינה סוף פסוק. הדין מכיר בכך שפגיעות נפשיות מתנהלות בלוחות זמנים שונים לחלוטין מפגיעות גופניות. כאשר מתקיימת תשתית רפואית מבוססת המעידה על קשר לשירות, וכאשר ניתן להראות כי מצבו הנפשי של הנפגע השפיע על יכולתו לפעול בזמן – קיימת אפשרות ממשית להתגבר על טענת ההתיישנות ולהביא להכרה מלאה בנכות ובזכויות הנלוות לה.

פנו לעורך דין אורי צפורי לכל מקרה מחייב בדיקה פרטנית, משפטית ורפואית כאחד, תוך שילוב נכון בין חוות דעת פסיכיאטריות, תיעוד תפקודי, והצגת תנאי השירות שהיוו את מקור הפגיעה.

לבדיקת זכאות מקצועית ודיסקרטית: 📞 050-7706701