כשהזמן הוא האויב השקט

התיישנות בתביעות פוסט טראומה מול משרד הביטחון – מה באמת קובע הדין

התיישנות תביעה נגד משרד הביטחון פוסט טראומה היא אחת הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר בדיני נכי צה״ל. בניגוד לפגיעות גופניות מובהקות, שבהן מועד הפגיעה ברור יחסית, בפגיעות נפשיות – ובעיקר בפוסט טראומה – קיים לא אחת פער משמעותי בין מועד האירועים שגרמו לפגיעה לבין המועד שבו מתגבשת אבחנה רפואית ברורה. פער זה עלול ליצור בלבול, חוסר ודאות ולעיתים גם ויתור מיותר על זכויות.

הדין מכיר בכך שטיבה של פוסט טראומה שונה מפגיעה פיזית. לא תמיד התסמינים מתפרצים בסמוך לאירוע, ולעיתים מדובר בתהליך הדרגתי, שקט ומתמשך. לכן, נקבע בפסיקה כי מרוץ ההתיישנות אינו חייב להתחיל בהכרח ממועד האירוע עצמו, אלא לעיתים ממועד גילוי הנכות או מהמועד שבו הנפגע יכול היה לדעת, במאמץ סביר, על קיומה של הפגיעה ועל הקשר שלה לשירות.

עם זאת, אין מדובר בכלל אוטומטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, בהתאם לשילוב שבין התיעוד הרפואי, רצף הטיפול, עוצמת התסמינים והיכולת להצביע בדיעבד על מועד שבו כבר ניתן היה להבין כי מדובר בפגיעה נפשית משמעותית הקשורה לשירות.

כיצד בוחנים את שאלת ההתיישנות בפועל

במסגרת תביעות נגד משרד הביטחון, שאלת ההתיישנות נבחנת בשני מישורים עיקריים: מישור עובדתי ומישור משפטי. במישור העובדתי נבדקות שאלות כגון מתי הופיעו לראשונה תסמינים משמעותיים, מתי בוצעה פנייה ראשונה לגורם רפואי, האם קיים תיעוד טיפולי רציף, והאם חל שינוי חד בתפקוד של הנפגע.

במישור המשפטי נבחן מתי קמה לנפגע “ידיעה על הנזק” במובן המשפטי, כלומר מתי ניתן היה לקשור בין מצבו הנפשי לבין השירות הצבאי באופן קונקרטי. זהו מבחן מורכב, שאינו תלוי רק באבחנה רשמית, אלא ביכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית של הנפגע להבין את מהות מצבו.

בתי המשפט הדגישו כי אין לקפח נפגעים בשל עיכוב הנובע מעצם טבעה של ההפרעה הנפשית, הכוללת לעיתים מנגנוני הכחשה, הימנעות ודחייה של פנייה לטיפול. עם זאת, במקרים שבהם קיים תיעוד מוקדם וברור המעיד על מודעות לפגיעה, עשוי מרוץ ההתיישנות להתחיל מוקדם יותר – גם אם האבחנה הרשמית ניתנה בשלב מאוחר.

הסיכונים שבהגשת תביעה מאוחרת

הגשת תביעה בשיהוי ניכר אינה משליכה רק על שאלת ההתיישנות הפורמלית. ככל שחולף הזמן, כך גובר הקושי הראייתי: מסמכים מתקופת השירות אובדים, עדים שוכחים פרטים, ולעיתים גם הנפגע מתקשה לשחזר במדויק את רצף האירועים. כמו כן, משרד הביטחון נוטה להעלות בשלב זה טענות של מצב נפשי קודם, גורמים אזרחיים מתחרים או נתק בין השירות לבין מצבו הנוכחי של הנפגע.

לכן, גם כאשר ההתיישנות הפורמלית טרם חלה, תביעה מאוחרת מחייבת בנייה ראייתית חזקה במיוחד. חוות דעת מקצועיות, ניתוח כרונולוגי מדוקדק של התפתחות ההפרעה ותיעוד של השפעת הפגיעה על כושר התפקוד – הם תנאים הכרחיים להצלחת ההליך.

מתי חרף השיהוי עדיין ניתן להגיש תביעה

הפסיקה הכירה במספר מצבים שבהם ניתן להגיש תביעה גם בחלוף שנים ארוכות: הופעת תסמינים מאוחרת, החמרה משמעותית במצב שהובילה לאבחון ראשון, או קיומו של רצף טיפולי המעיד כי הפגיעה ליוותה את הנפגע לאורך השנים אך לא אובחנה כראוי. במקרים אלו, שאלת ההתיישנות נבחנת בזהירות, תוך איזון בין זכויות הנפגע לבין עקרון סופיות הדיון.

בנוסף, כאשר מדובר בנפגעים שסבלו במשך שנים ממצב נפשי שפגע בכושר ההתנהלות שלהם, בתי המשפט נוטים לבחון ברגישות את טענת אי־המודעות או אי־היכולת לפעול במועד. יחד עם זאת, אין בכך כדי להבטיח קבלת התביעה, וכל מקרה מוכרע לפי ראיותיו.

לסיכומו של דבר

סוגיית ההתיישנות בתביעות פוסט טראומה מול משרד הביטחון אינה שאלה טכנית גרידא, אלא סוגיה מהותית בעלת השלכות מרחיקות לכת על עצם הזכאות להכרה ולתגמולים. ההבחנה בין מועד האירוע לבין מועד גילוי הנכות, אופייה הייחודי של הפגיעה הנפשית והאיזון שמבצעת הפסיקה – כולם יוצרים מערכת מורכבת הדורשת בחינה פרטנית של כל תיק.

ויתור על הגשת תביעה מחשש להתיישנות, מבלי לבחון את הנתונים לעומק, עלול להביא לאובדן זכויות משמעותיות לשנים רבות. מנגד, הגשה מאוחרת ללא תשתית ראייתית מתאימה עלולה להידחות על הסף. לכן, בדיקה מקצועית ומוקדמת של שאלת ההתיישנות היא שלב קריטי בכל תיק פוסט טראומה.

לבחינת שאלת ההתיישנות, בדיקת סיכויי ההליך וליווי מקצועי בתביעה מוזמנים לפנות לעו"ד אורי צפורי או לחייג בטלפון: 📞 050-7706701